מהגיגיה של סופרת: אם הייתי יכולה הייתי כותבת בלי לנשום....מאת: ציונה אבירם
(נכתב ב-29.9.2007 במקור בשם: בא לי לכתוב כל הזמן...)

בא לי לכתוב...כל הזמן. להנציח את הרגע. להגיד...עצור- תן לי לרשום מה אמרת. לרוץ למחשב ולכתוב. גם עכשיו מתרוצצות לי מילים בראש. הרציונל משתלט עלי. האם באמת כדאי לכתוב את כל המחשבות שלי? אני נורמלית בכלל? מעניין איך מתנהגים כותבים אחרים? ואני, מי אני בכלל?

כותבת דיי חובבת שגילתה את הכישרון בשנים האחרונות.

לא...חלילה לא מזלזלת בעצמי!  נכון כתבתי בעבר . שנים עשיתי את זה. כתבתי יומן בנעורי, אשר ברוב טיפשותי שרפתי אותו. כתבתי שירי אהבה לבעלי היקר, וגם שירי דיכאון כשמר לי.

והיום? כן, מרגישה יותר בטוחה במילה הנכתבת.

הרבה פעמים, ואני גאה על כך, לא חושבת פעמיים ושופכת על הדף. כן...זה בא לידי ביטוי בשירי העצב שכתבתי. עם קריאה לאחור – אני שואלת את עצמי- זאת אני שם ? איך נשאבת לדבר הזה? אין לך רחמים על עצמך- אישה? אבל מיד אני גם עונה לעצמי: שכחת גברתי היקרה כמה העצב השתלט עליך? איך היית יכולה להתגבר עליו ללא הכתיבה? סתם לספר למישהו- זה לא זה!

ואני מדברת הרבה עם עצמי. במיוחד כאשר אני צועדת.

בפאוצ' הצמוד אלי יש פנקס קטן ועט. בדרך שטופת האור אני פוגשת אותם. את המילים היפות. משפטים נוגעים ללב. הכל נרשם שם! כן...עשיתי מחקר, לא כל אחד רואה אותם בדרך. אתה צריך להיות בר מזל כדי לראות אותן. הן מרצדות לי מול העיניים . עושות לי הילה מעל הראש. מחבקות ומלטפות אותי. הלוואי שבאותו רגע הייתי מצליחה לחבק אותן ולאמץ אותן לליבי. כן- את אותם מילים....

לפעמים זה קצת מאוחר. שכרון החושים הזה מתפוגג לו.

אם אני מרפה ממנו, הוא חולף בשנייה. מתאדה. אני חוזרת הביתה מחפשת את המילים. יוצא לי גמגום. בודקת בפנקס הקטן בפאוצ' ומוצאת שם משפטי מפתח לכתיבה. לפעמים זה עוזר ולפעמים גם לא.

כשאני מחויבת כלפי עצמי-  הכאב או האושר משתלטים עלי - וזה עובד.

הכתיבה קולחת. כאשר אני מרגישה פרווה- לא מחויבות כלפי אף אחד! אז לא כותבת . כן...גם על מצב כזה חבל לי! בא לי כל הזמן לכתוב ואני מתפשרת! לא טוב לי עם זה! מה עושים? זו שאלה שאני שואלת ואין לי מענה...

תוך כדי כתיבת שורות אלה זינקה לעברי "מחשבת זדון".

בא לי להיות באיזה מדינה רחוקה, לשבת בבית אבן שנמצא על איזה צלע הר ולכתוב. פנטזיה אדירה. רגע...עצרי! נכון שיהיה לך את השקט. את המוזה. הכל. אבל מאיפה תאספי את החוויות היומיומיות שעליהן נשענת הכתיבה שלך? את הרי לא יכולה להמציא אותן? במקום כזה שנמצא בלב איזה עיירה פסטורלית  - סביר להניח שהכאב לא ידפוק בדלת. אז איך תוכלי לתאר אותו? והאושר- ישתלט עלי וימרח אותי על הרצפה מרוב עונג. אני רק יכולה לתאר בדמיוני מה יעבור לי שם. רוח הקודש תתיישב עלי ולא ארצה לזוז ממטר. שלא לדבר על המוזה של הכתיבה שאולי תהיה ואולי גם לא!

אני חוזרת למציאות שלי. חוויות היום יום מעשירות אותי.

האהבה שממלאת אותי כל בוקר. כמו למשל לחוש את זרועותיו כרוכות סביבי. לזוז בתנועה סיבובית ולחוש את המגע הרך של גופו. לנשום את נשימותיו ולהרגיש נאהבת. בתחושה זו קמתי הבוקר. יצאתי בזחילה מהמיטה על מנת להנציח את הרגע. התיישבתי מול המחשב . נתקעו לי המילים. נגמרו לי המשפטים. אני לא כל כך בטוחה שהתיאורים שלי יכולים לעניין משהו. עוד פלצנית אחת- יכולים להגיד עלי. מה שאת מתארת זה פלח קטן של אושר בחיים...נראה אותך כותבת גם מכאובים על הזוגיות שלך!

לא צודקים אתם! אני כן כותבת, והרבה. רק לעצמי.

שאף אחד לא יקרא. צנעת הפרט לא?!  חוץ מזה- עצם הכתיבה משחרר. תארו לעצמכם אנשים אחרים שלא כותבים?? הבטן שלהם מלאה. אצלי לא! ממש לא! תהליך זה גם עוזר לי להשתחרר מילולית. שאחרים יגדלו כרס. אני עכשיו בדיאטה. אוהבת את עצמי. את המראה שלי.  אף אחד לא ייקח את זה ממני.

עוד רגע אני קמה מהמחשב. מרגישה דבוקה לכיסא. מחפשת את המילים לפסקה האחרונה המעניינת שסוגרת את הגיגי מחשבותיי. אני אמצא את המילים . אני יודעת. רגע...עצמי את עיניים. הן פה ליד האף שלך. זהו..הנה זה בא! עכשיו את יכולה לקום....